צריכת בד בייצור ביגוד

קונים כמעט לא שואלים על צריכה באופן ישיר, והיא נמצאת מתחת לשאלות רבות שהם כן שואלים. למה הגרסה האוברסייז יקרה יותר, למה המחיר השתנה כשרוחב הבד השתנה, למה פילוח מידות עם יותר מידות גדולות עולה יותר ליחידה: שלוש השאלות האלה הן שאלות של צריכה. הבנה איך המספר מתקבל מקצרת את השיחות האלה.

למה היא קובעת את המחיר

הבד הוא בדרך כלל שורת העלות הגדולה ביותר בבגד סרוג, והצריכה היא המכפיל שמופעל עליו. שינוי שמוסיף חמישה אחוזים לצריכה מוסיף כמעט חמישה אחוזים לשורה הגדולה ביותר בהצעת המחיר, וזה בדרך כלל יותר ממה שכל מו"מ על מחיר התפירה יחזיר.

היא גם קובעת כמה חומר צריך לקנות, מה שמתקשר לכמויות מינימום: הזמנת בד נעשית בקילוגרמים או במטרים, לא בבגדים, ועלייה קטנה בצריכה יכולה לדחוף תוכנית מעבר לכמות המינימום של הבד. איך המחיר בכללותו נבנה מכוסה במדריך העלויות.

שתי דרכים להעריך אותה

שתיהן בשימוש, בנקודות שונות, ובלבול ביניהן הוא מקור לחילוקי דעות רבים לגבי הצעת מחיר.

הקירוב באמת שימושי בשלב שבו עדיין לא פותח דבר, בתנאי שכולם מתייחסים אליו לפי מה שהוא. הוא מניח יעילות שלא נבדקה ורוחב בד שלא נראה, והוא לא יכול לקחת בחשבון את הצורה של חלקי הגזרה, וזה בדיוק מה שמרקר מודד.

מהו מרקר, ומה המשמעות של יעילות

מרקר הוא הפריסה של כל חלקי הגזרה עבור המידות שנגזרות, מסודרים בתוך הרוחב השמיש של הבד כך שכמה שפחות בד יישאר לא מנוצל. יעילות המרקר היא החלק משטח המרקר שבאמת מכוסה בחלקי הגזרה; השאר הוא הרווחים ביניהם.

יעילות בטווח של 80 עד 85 אחוז נחשבת בדרך כלל לתוצאה טובה עבור בגדים טיפוסיים, והיא משתנה לפי הצורות המעורבות. חלקים עם קצוות ישרים מתקננים בצפיפות; חלקים מעוגלים או בצורה לא נוחה משאירים יותר מקום ביניהם. זו הסיבה ששני בגדים שמשתמשים בכמויות דומות של בד על הנייר יכולים לצרוך כמויות שונות בבירור בפועל.

מה משנה את המספר

• גודל הגזרה והפיט. גוף אוברסייז ושרוולים ארוכים יותר צורכים יותר בד עוד לפני כל שינוי אחר. זו הסיבה העיקרית שסטריטוור כבד יקר פעמיים: בד כבד יותר וכמות גדולה יותר ממנו.
• רוחב הבד. בד רחב יותר בדרך כלל מאפשר קינון טוב יותר ומרקר יעיל יותר. מה שחשוב הוא הרוחב השמיש בתוך האוזניים, לא הרוחב הנומינלי.
• יחס המידות. מרקרים שמשלבים כמה מידות בדרך כלל מתקננים טוב יותר ממרקרים של מידה אחת, כך שפילוח המידות שהוזמן משפיע על ממוצע הצריכה לבגד.
• כיוון הבד. מוך מוברש, פלוש או הדפס כיווני מחייבים כל חלק לרוץ באותו כיוון, מה שמבטל את האפשרות לסובב חלקים כדי למלא רווחים ומעלה את הצריכה. אילו התחייבויות נוספות בד כיווני מטיל על ההזמנה מכוסה בחדר הגזירה.
• התאמת פסים והדפסים. פסים, משבצות והדפסים ממוקמים צריכים להתיישר על פני תפרים, מה שמוסיף בד וזהו גורם עלות שלעיתים קרובות לא צופים.
• תוספת פיצוי להתכווצות. במקום שבו בד "זז" בכביסה, הגזרה נגזרת גדולה יותר כדי לפצות, והתוספת הזו היא בד.
• פחת. שאריות קצה, אובדן בתחילת ובסוף הפריסה, וגזירה מסביב לפגמי בד שזוהו, כל אלה צריכה אמיתית, ובדרך כלל מוסיפים אותם כאחוז.

סריגים ואריגים נספרים אחרת

בד סרוג בדרך כלל נקנה ומתומחר לפי משקל, ולכן הצריכה לבגד מבוטאת בגרמים או בקילוגרמים. בד ארוג בדרך כלל נקנה לפי אורך, ולכן הצריכה מבוטאת במטרים או ביארדים. כדאי לדעת באיזו מוסכמה משתמשת הצעת מחיר, כי השוואה בין נתון בקילוגרמים לנתון במטרים לא אומרת כלום.

לסריגים יש עוד משתנה אחד: בד צינורי נסרג כצינור, ובד ברוחב פתוח נפתח לשטוח. לגוף שנגזר מבד צינורי אין תפרי צד, והוא מונח אחרת, כך שהצריכה ויעילות המרקר לא ניתנות להשוואה בין השניים. המבנים עצמם מכוסים במדריכי הבדים.

איזו מידה משמשת להערכה

הצריכה בדרך כלל מוערכת ממידה שנמצאת באמצע הטווח, כי היא מקרבת את הממוצע על פני הזמנה מאוזנת. זה עובד כשפילוח המידות מאוזן והופך ללא מדויק כשהוא לא: הזמנה שנוטה למידות הגדולות יותר צורכת יותר בד לבגד מכפי שההערכה לפי מידת אמצע מציעה.

זו הסיבה שפילוח המידות שייך לפנייה ולא צריך להימסר מאוחר יותר. הצעת מחיר שנבנתה על הנחה מאוזנת והופקה מול הזמנה לא מאוזנת היא הצעת מחיר שתתוקן.

הפחתת צריכה בלי לשנות את המוצר

• בדקו אם הבד זמין ברוחב רחב יותר, כי מרקר טוב יותר לא עולה כלום.
• ספקו את פילוח המידות האמיתי מוקדם כדי שאפשר יהיה לתכנן מרקרים במקום להניח אותם.
• הימנעו מבדים כיווניים היכן שהעיצוב לא זקוק להם.
• שקלו מחדש דרישות יישור של פסים ומשבצות אם העלות כומתה והרווח החזותי שולי.
• אחדו דגמים שחולקים בד לכמות רכישה אחת, מה שמקטין אובדן קצוות בכל התוכנית.
• בדקו מחדש מידות אורך ורוחב שנקבעו לפי תחושת בטן ולא לפי פיט; סנטימטר אחד של אורך גוף על פני אלפי בגדים הוא כמות משמעותית של בד.

מה מפעל צריך כדי להעריך אותה כראוי

עד שהגזרה קיימת, מפעל יכול לתת נתון אינדיקטיבי, ועליו לציין זאת במפורש. ברגע שהגזרה קיימת, מרקר הופך אותו למספר ששני הצדדים יכולים לתכנן לפיו, וזו הנקודה שבה הבד נרכש. אותו מידע שייך לRFQ.